I must be
better.
Better than...
perfect even.
Nothing less.
Nothing less
will be noticed,
or win
your love.
So everyday i went for a run,
Trying to be first at every finish line.
I must be better ,This is not enough
Be a good girl, Work a little harder‚
Run faster, Reach higher
Be the best. Always more.
Nothing less.
And i ran, and i ran, as fast as i can.
The more i ran- towards you
the further i ran away from myself.
And every time i got there,
it still wasn't good enough.
Somehow, always,
there was a better place to be,
a better me than me.
And always this feeling
that something was missing‚
My heart?!
״ללכת אחרי הלב". הכי קלישאה.
כמה פעמים כבר שמענו את המשפט הזה...
כבר נעשינו קהים, אדישים, אפילו ציניים לגבי זה.
לחלקנו זה נשמע טרויאלי, שחוק. כולם מדברים על זה, קוראים לזה, ממליצים אחד לשני על זה, מסתלבטים על זה. אבל בסוף היום, יד על הלב,
כמה באמת יכולים להגיד שהם חיים את זה?
דווקא הקלישאה מתבררת במציאות כדבר שהכי קשה לעשות. דווקא הדבר הכי מתבקש, הכי נכון לנו,
שאין לנו טיפת ספק לגביו אם זה נכון או לא נכון, דווקא הוא הדבר הקשה מכל. תהיתי על זה לא מעט. למה באמת?
התשובה מסתבר מאד פשוטה, כלומר יש לה המון חלקים, אבל החלק המשמעותי בה ביותר היא
שלא קל להקשיב ללב, ובלב אני מתכוונת לחלומות שלנו, לרצון האמיתי שלנו, למאווי נפשנו.
במילה אחת- לאמת.
הרבה פעמים הרצון הזה מכוסה בכל כך הרבה רעש סביבתי ובוץ שספגנו בדרך, שאנחנו פשוט לא מצליחים לזהות את הקול שלנו בתוך כל בליל הקולות.
בייחוד ש"לפחדים יש הכי הרבה מילים.
הם מדברים הכי בקול רם..."(Michal Bar-on).
והלב?- הוא ינסה לדבר אלינו בקול ענות חלשה,ספק לוחש, ספק מתחנן שבכלל נשים אליו לב,בתוך בליל הרעשים שסביבנו ובתוכינו.
על החיפוש הזה והרצון ״ללכת אחרי הלב״
כתבתי אלבום שלם, Better.
אלבום שהתחיל כפזורת שירים, וקיבל משמעות כזו
רק ממרחק הזמן.
בדרך, למדתי שלא פשוט לזהות את החלום ועוד יותר לא פשוט, להמשיך ולהחזיק בו כשהדרך הולכת ומתארכת. וכך, לפני שהבנתי מצאתי את עצמי בריצת המרתון הארוכה בחיי.
אם בעבר חשבתי שהמטרה היא ״לנצח״- להגיע מקום ראשון, וכל דבר פחות מזה לא נחשב, בדרך גיליתי שהמטרה האמיתית היא פשוט לא לוותר.
לא לוותר על הדבר הזה שבוער בנו בפנים שאנו קמים איתו
כל בוקר, והולכים לישון איתו כל לילה. ובהתחלה אנחנו לא יודעים אפילו לקרוא לו בשם. בטח לא ״חלום״.
רק יודעים עמוק עמוק בפנים, מעל לכל ספק, שיש שם איזו קול חדש שרוצה שנקשיב לו.
ומרגע שהתחלנו להקשיב לאותו קול פנימי, זה שתובע מאיתנו התייחסות ללא הרף, יתחיל בתוכינו מסע שלם לגילוי עצמינו, קודם כל לעצמינו, ומשם, גם בעולם.
אני מזמינה אתכם להציץ הכי קרוב שאפשר לאיך נראית הדרך ללב, לחלום, לאמת שלנו,
ואולי תמצאו גם את עצמכם שם איתי בדרך:)
אוהבת-
מעיין.
עוד
לתל אביב הגעתי אחרי שנים של לב מכוסה שכבות על גבי שכבות.
הייתי רגילה לשים את הלב שלי בצד.
מודעה קטנה בעיתון משכה את תשומת ליבי.
״דרושה זמרת ליווי להפקת אלבום, אודישנים בתל אביב״.
החלום שהיה לי כילדה התעורר פתאום לחיים. ככה, ברגע אחד.
מהרגע הראשון הרגשתי שמשהו פה חשוד, אבל שמתי את הכל בצד.
עלו בי כל מיני תהיות, אבל שמתי את הכל בצד.
אני רק רציתי לשיר.
והוא הבטיח לי הבטחות ובנה לי מגדלים.
במשך שנים חשבתי שהייתי חלשה לכן התפתיתי.
לימים גיליתי שאומץ הלב הוא זה שדירבן אותי
להכנס יותר ויותר פנימה, אולי כי ידעתי שיש
בכוחי ללכת ברגע הנכון. פשוט להתנתק.
כמו יתוש עם 6 רגליים, שמנתק רגל אחת על מנת לשרוד.
במקום רגל פשוט ניתקתי את הלב.
מי צריך לב בשביל לשיר?
“One more time
And will go”
אמרתי לעצמי. כמו הרבה פעמים בחיים.
מבטיחה לעצמי, אבל נשארת.
בכל פעם שהרגשתי שזה לא בדיוק מה שחיפשתי,
שאולי זה לא המקום הנכון בשבילי,
לא יכולתי לוותר. רציתי כל כך לשיר יותר מהכל.
אז נשארתי. עוד קצת ועוד קצת...
נשארתי עד הרגע שכבר היה ברור לי מעל לכל צל של ספק
מה שידעתי כנראה עוד בהתחלה.
ביום ההוא עזבתי. ולא חזרתי יותר לעולם.
גם את החלום לשיר שמתי בצד.
קימטתי ונעלתי במגירה חזק חזק.
לעולם. כך אמרתי לעצמי.
ל ע ו ל ם.
משם, מהר מאד חזרתי לעשות
את מה שאני הכי מכירה וטובה בו:
לרוץ.
כל יצירה מתחילה מחושך, מתוהו ובוהו,
מיער אפל. מריק, מאי ידיעה.
״כשם שאלוהים ברא את העולם
מתוהו ובוהו ומחושך על פני תהום,
כך גם הבריאה שלנו,
גדולה או קטנה ככל שתהיה,
אם היא אמיתית היא תתחיל בתוהו ובוהו.
יהיה שם חושך, תהיה תהום,
יהיה מעבר שנצטרך לחצות
לפני שנוכל לומר "ויהי אור".
הגילוי קורה בעת המעבר ...
ואז אין צורך לומר ״ויהי אור״.
אפשר להיות בחושך
עד שהוא ייטמע בנו
ויפיק אור חדש״.
מתוך "איש לומד לעוף"/
רונה רענן שפריר/ עמוד 32
כיתה ו׳, שיעור התעמלות, בי״ס יסודי.
המורה לספורט בוחר חתיכת כביש ישרה פחות או יותר, ריקה מרכבים פחות או יותר,
ומצייר בגיר לבן קו: קו זינוק. מתרחק, כנראה מרחק של כ- 60 מטר, ומצייר קו נוסף,
הלוא הוא קו הסיום- ״דה פיניש ליין״. הוא מחלק אותנו לזוגות.
המטרה: להגיע מקו גיר לבן אחד לקו גיר לבן שני בכמה שפחות זמן:
״למקומות, היכון, הכן, צא!״. הוא מזניק אותנו זוגות זוגות.
בתורי, אני נעמדת על הקו, לצד זו שלצידי.
יש התרגשות באויר, מהמעמד הזה, שבו כל הכיתה פרושה משני צידי המסלול
וצופה במקצה שלך. כילדה, מסתבר, היה בי משהו ברגעים האלו שהתעורר לחיים.
היצר הזה שרוצה להצליח, יותר מהרגיל, פתאום קם לחיים.
ויחד עם זאת הפחד שלא. שזה לא יקרה.
שדווקא עכשיו, בזמן שכל העיניים נשואות אלייך, דווקא אז את תפשלי.
לא סתם אומרים שפחד במה הוא הפחד הכי נפוץ בעולם, מיד אחרי פחד מוות
(והשילוב של שניהם: למות בעודך מופיעה על במה זה כנראה השיא :).
ברגשות מעורבים אני נעמדת על קו הזינוק. יודעת שאני רוצה לנצח.
לי זה נראה כמו הדבר הטבעי ביותר לרצות באותו הרגע. אחר כך, כשצפיתי במקצים אחרים, הופתעתי לגלות שלא לכולם יש את אותו הדרייב.
שלא כולם עשו הכל בשביל לנצח. שלחלק זה ממש לא הזיז, והם עשו טובה שהם מגיעים לקו הגמר, רק תנו להם לסיים עם הסיוט הזה. מוזר.
בתור ילדה את כמובן את לא חושבת על הדברים האלו, את פשוט שם.
״למקומות, היכון, הכן, צא!״.
אני מתחילה הכי מהר שלי ומגבירה.
ריצת 60 זו ריצת ספרינט, זה כוח מתפרץ מהשנייה הראשונה ועד השנייה האחרונה.
אין כאן זמן ״להכנס לקצב״, ״לשמור כוחות להמשך״…צריך פשוט לתת הכל - כל הזמן,
עד שמגיעים לסוף.
״9.1 שניות״ הוא מכריז בהתלהבות כשאני חוצה את הקו ראשונה.
יש!! תחושת שמחה מתפשטת בכל הגוף. די מהר היא מתפוגגת,
ואת מתרכזת כל כולך בלנסות להסדיר את הנשימה. עזבו אתכם שמחה, אוירררררר!!!!.
שם ממש ברגע הזה אני חושבת שהתחלתי לרוץ. בהתחלה 60 מ׳, ואז 300 מטר, ו-600,
ופתאום אני מקום שלישי בתחרות בתי ספר אזורית בריצת 1500 -מה?! , איך זה קרה?
ומשם 2,500 מטר, וחוג אתלטיקה אחרי הלימודים וריצת משוכות ותחרויות ומדליות, ואני רצה. פשוט רצה. זה לא היה משהו שתיכננתי, זה פשוט קרה. וכשגיליתי שאני טובה בזה, פשוט המשכתי.מצד אחד שונאת את הלחץ על קו הזינוק, לא מבינה כל פעם מחדש למה אני עושה את זה לעצמי, מתהה כבר להיות ״אחרי זה״, ומצד שני, כשאני מגיעה לקו הסיום, אני נהנית מכל רגע. מתחושת הנצחון. מהידיעה שהנה, עשיתי את זה!
אני חושבת שעד לאותו הרגע, בריצת 60 מטר הראשונה, לא היה לי מושג שאני יודעת לרוץ.
לימים, ממש יודעת לרוץ. מהר, הרבה, לכל מקום. תמיד. לנוח מסתבר היה לי יותר קשה. לרוץ לאט יותר? ממממממ…. פחות מאמינה בזה. לא לנסות להגיע ראשונה? גם. שלא לדבר על לשאול את עצמי לאן אני רצה, ולמה, והאם זה באמת מה שאני רוצה לעשות…
למי יש זמן?! אני במירוץ!!!
וככה, בלי ששמתי לב, הריצה הפכה לדרך חיים. לראות בכל סיטואציה קו זינוק. קו לבן דמיוני עליו אני נמצאת, מחפשת
את הדרך הקצרה ביותר להגיע לצד השני.
להביט לצדדים ולראות מי נמצא איתי על הקו.
להעריך את סיכויי לנצח. לשנוא מצד אחד את הלחץ הזה של
להיות בתחרות, ומצד שני להתמוגג עם כל כיבוש של פסגה חדשה.
וגם אז תמיד, בדיוק כמו אותו רגע נוסטלגי, מתפוגגת מיד השמחה ומפנה את מקומה ל- אווויר!! אני צריכה קצת אוויר. מתאוששת. מסדירה נשימה. מסמנת קו זינוק חדש באופק
ושוב מתחילה לרוץ.
עד שבאישזהו שלב באמת נגמר לי האוויר.
והשמחה? השמחה כבר כמעט ולא הייתה.
גם כשהגעתי לצד השני. גם כשהגעתי ״כביכול״ ראשונה.
מה הטעם?!
ועכשיו? עכשיו מה?!
רצתי, רצתי, רצתי,
ומכה קיבלתי.
את הלב שלי שמתי בצד,
את החלום נעלתי חזק חזק
במגירה- לעד, כך חשבתי
וחזרתי לרוץ.
הפעם אפילו מהר עוד יותר.
כי מי צריך לב בשביל לרוץ?!
לאט לאט ובלי ששמתי לב
האור בתוכי הלך ודעך
והימים הפכו יותר ויותר אפורים.
הלב שלי רק התגעגע לימים שבהם
הוא עוד הרגיש משהו.
ובינתיים
אני כאילו קרובה
כמעט ונוגעת
רק 5 מיילס (8 ק״מ) -
away
אבל בעצם
רחוקהההההה
מאד. . .
" I got so tired. I just needed a rest.
Find my heart. Catch my breath.
So I decided to hang my running shoes.
Started crawling, barefoot, in a new world,
like a child learning to walk for the first time.
Only this time, towards me.
Slowly, while resting,
i started to remember who i was,
Before the world told me who i should be.
Not trying to be better
Just rather be.
the beautiful and remarkable me.
And as for my heart? It's right here
Can’t you see? "
וככה אני רצה לי מנקודה לנקודה,
אוספת מדליות ותעודות הצטיינות לתלות על הקיר,
כדי שיגדירו לי מי אני, במידה ושכחתי.
ואיך אדע מי אני בלעדיהן?!
היה זה בור ללא תחתית- מירוץ אינסופי מפסגה לפסגה,
במחשבה בלתי נגמרת שהאושר נמצא בנקודה הבאה,
אני רק צריכה להגיע לשם. לא חשוב הדרך, רק להגיע.
תתמקדי בנקודה שלפנייך,לא חשוב אם תסבלי בדרך,
כשתגיעי תוכלי לנוח.
אבל בכל פעם שהגעתי, האושר לא באמת הגיע.
הוא רק ביקר לכמה רגעים ואני כבר מיד
חיפשתי את הפסגה הבאה.
זו, שאולי תוכל לספק לי את האושר שהבטיחו לי
ב״ברושור של החיים״, אחרי שאעבור
בכל הנקודות שיביאו אותי לשם.
לא הבנתי למה החיים כל כך קשים,
למרות שאני עושה הכל ״ביי דה בוק״, וויז פליינג קולורז:). . .
לא הבנתי.
בנקודה הזו, שאני אוהבת לקרוא לה ״הנקודה הכי חשוכה בחיי״,
אני מרגישה מרומה. מתוסכלת. כאילו משכו לי את השטיח המעופף
מתחת לרגליי ואני מתרסקת לאלפי רסיסים של רסיסים של שאלות ותהיות...
מבינה שכל מה שלימדו אותי 30 שנה, וכל מה שחייתי לפיו,
הוא לא בהכרח הדרך היחידה, שלא לומר הדרך הנכונה...
בנקודה הכי נמוכה שלי אני פוגשת אישה קסומה, רונית שפי וולפין- מורה רוחנית, שמלמדת אותי לשאול שאלות. שאלות חדשות שמעולם לא שאלו אותי.שאלות על עצמי בהן אני מתבקשת לחקור מחדש כל אמת שניכסתי לעצמי, ולבחון מחדש- האם זו באמת האמת שלי, או אמת שנולדתי לתוכה מבלי לשים לב.אני לומדת להקשיב לעצמי מחדש, לסנן רעשי רקע.
מתוך כל ההקשבה הזו ובצעד של מישהי שכבר ממש אין לה מה להפסיד,
אני מחליטה לעזוב הכל ולצאת לחפש תשובות.
לראשונה, אחרי כמעט עשור של ריצות ומטרות, אני עוזבת הכל,
דירה, עבודה וזוגיות שבדיוק הסתיימה, וטסה לכמה חודשים להודו.
בהודו אני מקבלת לראשונה שקט אמיתי,
כזה שמאפשר להקשיב ולבחור בלב.
אחרי הטיול בהודו אני חוזרת עם החלטה ללכת ללמוד ברימון.
אני זוכרת שאני יושבת במטוס בטיסה חזרה לארץ ושואלת
את החברה שלצידי בחשש ״איך אני אספר לאמא שלי עכשיו
שאני הולכת ללמוד ברימון?״. היא מסתכלת עליי בפליאה.
״תזכירי לי בת כמה את?!״
שלושים אני עונה לה, חצי צוחקת, חצי נבוכה...
״ואת עדיין חוששת איך לספר לאמא שלך שאת רוצה ללמוד מוזיקה?!״ צחקה. היא לא הצליחה להבין למה זה נחווה אצלי כמשהו לא כל כך פשוט. זה לא החשש לספר ל״אמא״ כמו
החשש לספר לעולם בעצם שזה מה שאני רוצה.
אבל עזבו עולם, יותר מהכל כנראה החשש לספר לעצמי בכלל
שזה מה שאני רוצה. שזה בסדר בכלל לרצות את זה,
שזה ״הגיוני״. שזה ״מותר״...
מחפשת כהרגלי תשובות ואישור מבחוץ
לוודא שאני ״בדרך הנכונה״.
ואני בכלל עד אותו שלב, התרגלתי לעסוק רק במה שאני הכי טובה בו, פחות מזה לא מספיק. ולהאמין שזה גם מה שבאתי לתת לעולם-
את הדבר שאני הכי טובה בו. פחות מזה לא מספיק.
בתקופה שאני שואלת את עצמי המון שאלות חדשות ולאן פניי מועדות אני נתקלת במאמר שכתבה המורה שלי שליוותה אותי בזמנו:
עוד
מותר לכם להיות גרועים באהבה:
אנו מתחנכים ללכת אחרי החוזקות והעוצמות שלנו,
ולממש בעיקר את הדברים שבהם אנו טובים.
במקביל אנו מתרגלים להזניח את הדברים בהם אנו חלשים,
אך אותם אנו דווקא אוהבים ולהם אנו יותר כמהים.
אנשים רבים מוותרים על ההליכה אחר האהבות
האמיתיות שלהם בכל אחד מתחומי החיים
(בריאות, פרנסה, קריירה, משפחה, זוגיות, יחסים, מודעות), מכיוון שהם פוחדים שהם לא יהיו טובים בהם
או ראויים להם. אבל אדם יכול להשתבח בדבר רק אם
הוא אוהב אותו.
כלומר, מותר לך להיות גרוע.ה במה שאתה אוהב.ת!
כי ככל שתעמיקו באהבה שבה בחרתם, אתם והיא
תשתבחו עם הזמן.
אז שאלה לי אלייך: באיזה מתחומי חייך שמת על ממתינה אהבה כמוסה ובלתי ממומשת שלך, כי לא היה מי שיאמין בך, או כי לא האמנת בעצמך שיש לך סיכוי, או מכיוון ששחשבת שאינך טובה מספיק בתחום וחששת להיכשל, או כי לא היו לך כלים מתאימים ולא היה מי שילמד אותך את הדרך?״.
/ רונית שפי וולפין
אני זוכרת שאני קוראת את זה ואני בהלם. באמת?!
אני יכולה לבחור בכל תחום בעולם שאני אוהבת,
גם אם אני לא הכי טובה בו, עזבו טובה, גם אם אני גרועה בו?!
ה ל ם. זה היה מיינד בלואינג בשבילי.
פתאום התחברה לי החתיכה החסרה בפאזל,
השאלה שהסתובבה בתוכי תקופה.
והבנתי.
הבנתי שאני עומדת בפני דרך חדשה
מפחידה ושונה מכל מה שהכרתי.
ושלבחור בלב
זה לאמיצים בעיקר.
כל חלום, התחיל תמיד מחושך.
מריק שהוא עולם ומלואו.
ריק שניתן ליצוק לתוכו כל דבר
שרק נחלום עליו.
עד שנדלק ניצוץ אחד קטן באפילה.
וזו לא אפילה, בכלל, זה רק העדר אור.
ומשם הדרך להגשמת החלום
היא "עבודה" של לראות את האור.
ללקט בשקיקה כל רסיס קטן ממנו,
לחבק,
כאילו היה העולם כולו
ולטפח אותו בסבלנות
והמון אהבה.
לעיתים יתגנב שוב החושך
ונשים בצד את כל האור שאספנו
עד שלרגע נזכר שהסתכלנו
על הצד הלא נכון של האור.
ובשנייה אחת נוכל לבחור
להסיט את המבט חזרה.
וככה נתקדם לנו לאט
בריקוד
״בין אור לחשיכה
בין ייאוש לאמונה״ (אביתר בנאי)
עד שיום אחד, מבלי שנשים לב
נבחין שאנו כמו עיוורי צבעים-
ולא מבחינים בחושך כלל.
"עיוורי חשיכה".
ואז.
אז נדע שהגענו.
לא ליעד כלשהו או איזו פסגה.
למקום בו הגדלנו את האור
בתוכנו.
ומשם
גם
בעולם
כולו.
